כשמגיע התאריך הזה בלוח השנה, הלב מתכווץ קצת. לא רק בגלל הגעגוע לאדם שכבר לא איתנו, אלא לפעמים גם בגלל המועקה מהטקס עצמו. אתם מכירים את זה – עומדים בחום (או בגשם), מישהו ממלמל טקסטים בארמית שחצי מהנוכחים לא מבינים, כולם מסתכלים על השעון ומחכים שזה ייגמר כדי להגיע לחלק של הבורקסים. אבל בינינו, האם ככה אנחנו רוצים לזכור את האנשים שאהבנו? האם האדם שהיה מלא בחיים, בהומור, בסיפורים וברגעים מרגשים , היה רוצה שיזכרו אותו בטקס יבש ורשמי? אני מניח שהתשובה היא לא. אתם מחפשים רעיונות לאזכרה שתהיה אחרת, שתהיה אישית, שתגרום לאנשים להרגיש משהו אמיתי בלב ולא רק לסמן וי.
נעים מאוד, גיל. לא הרב שחשבתם (וטוב שכך)
אז נעים מאוד, אני גיל קופטש. אתם בטח מכירים אותי מהטלוויזיה, מהסאטירה, או אולי כמי שרץ פעם לכנסת כדי לעשות פה קצת יותר שמח. אני לא רב, אין לי זקן שמגיע עד הטבור, ואני לא מתכוון להטיף לכם מוסר או לבדוק אם הציציות שלכם כשרות. אני איש רוח, אמן, קומיקאי ויהודי שאוהב את המקורות שלנו אבל לא את הממסד שניכס אותם לעצמו. אני כאן כי אני מבין שלפעמים, דווקא ברגעים הכי כואבים ורציניים של החיים, אנחנו צריכים מישהו שיודע לדבר בגובה העיניים. מישהו שיודע לקחת את הכאב ולעטוף אותו בסיפור טוב, בתובנה חכמה, ואפילו בחיוך משחרר. התפקיד שלי הוא לא "לנהל טקס דתי", אלא לעזור לכם ליצור מפגש שהוא בעצם חיבוק קבוצתי לזכר מי שהלך, בדרך שמתאימה בדיוק לכם ולו.
מה קשור קומיקאי לבית עלמין או לטקס זיכרון?
אתם בטח שואלים את עצמכם, למה בכלל צריך "גיל קופטש" באזכרה?
התשובה פשוטה – כי החיים הם קומדיה וטרגדיה ששלובות זו בזו, ומי שמבין הומור, מבין גם עצב לעומק. ההבדל בין טקס אזכרה סטנדרטי לבין טקס שאני מוביל הוא ההבדל בין דקלום לבין דיבור. אני מביא איתי ניסיון של שנים בעמידה מול קהל, ביכולת לחוש את האווירה בחדר (או בבית העלמין), ולדעת מתי צריך מילה טובה ומתי אפשר לשחרר איזו בדיחה עדינה ששוברת את הקרח וגורמת לכולם לנשום לרווחה. אני לא בא להחליף את המשפחה, אני בא להיות הפה שלכם ברגעים שבהם המילים נתקעות בגרון. אני מביא את הידע שלי ביהדות כתרבות וכפילוסופיה, ולא כספר חוקים נוקשה, ומאפשר לכם לקחת מהמסורת רק את מה שמחמם את הלב ומשאיר את כל השאר בחוץ.
רוחניות במקום דת, חיבור במקום טקס
כשאנחנו מדברים על רעיונות לאזכרה מיוחדת, אנחנו מדברים בעצם על המעבר מדת ממסדית לרוחניות אישית. רוחניות היא לא מילה גסה, היא פשוט היכולת להתחבר למשהו גדול מאיתנו – לזיכרון, לאהבה, למורשת – בלי להזדקק לתיווך של רבנות ראשית. אני מציע לכם גישה שרואה ביהדות אוצר תרבותי ששייך לכולנו. אנחנו יכולים לקרוא טקסטים של הוגים כמו ישעיהו ליבוביץ' שמדברים על משמעות החיים, או להביא פרשנות חילונית ויפה לפרשת השבוע שהייתה סמוכה לפטירה או ליום הזיכרון. הגישה שלי היא לחבר בין העבר להווה. אם המנוח היה אדם שאהב אוכל, נדבר על שולחן האוכל כמרכז החיים היהודי. אם הוא היה איש של בדיחות, נהפוך את ההומור לחלק מהקדושה של הרגע. אני כאן כדי לטוות את החוטים האלה לסיפור אחד שלם ומרגש.
"נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם"
משלי כ', כ"ז
תחשבו רגע על הפסוק המוכר הזה. בדרך כלל אנחנו מדליקים נר נשמה באופן אוטומטי, כמעט טכני. אבל אם נעצור רגע ונחשוב על המילים, יש כאן רעיון עמוק ויפהפה שרלוונטי גם לאתאיסט הכי גדול. הנשמה של האדם היא כמו נר – היא מפיצה אור, היא נותנת חום, והיא מאירה את הסביבה שלה. כשאדם הולך לעולמו, הגוף הפיזי נעלם, אבל האור שהפיץ – המעשים הטובים, החיוכים, העצות, האהבה – האור הזה ממשיך לדלוק בתוך כל אחד ואחת מכם. באזכרה שאני עורך, אנחנו לא מתעסקים במוות ובחושך, אלא באור הזה. אנחנו שואלים את עצמנו: איזה אור הוא השאיר לי? איזה חלק מהאישיות שלו ממשיך לחיות בתוכי? זה לא עניין מיסטי, זה עניין אנושי בסיסי של הוקרת תודה והמשכיות.
איך זה עובד? הופכים את הזיכרון לחוויה
אז איך תכלס אנחנו יוצרים אזכרה שכזו? זה מתחיל בפגישה (או שיחה) שבה אנחנו יושבים יחד, ואתם מספרים לי עליו או עליה. אני רוצה לשמוע הכל – לא רק את הדברים הרשמיים, אלא את הסיפורים הקטנים, את השריטות המצחיקות, את המשפטים שהפכו למטבעות לשון במשפחה. מתוך ההיכרות הזו אני בונה את הטקס. אני כותב טקסט אישי שמחבר את כל הנקודות, אני בוחר קטעי קריאה (יהודיים, ישראליים או אוניברסליים) שמתאימים לאופי של המנוח, ואני משלב בתוך זה גם הומור וקלילות. ביום האירוע, אני שם כדי לנהל את הדבר הזה ברגישות. אני אהיה זה שיזמין את הדוברים, זה שיגשר על שתיקות מביכות, וזה שידאג שהאווירה תהיה של "ביחד". אנחנו יכולים לשלב שירים שהמנוח אהב, להקרין תמונות, או פשוט לשבת במעגל ולספר זיכרונות בהנחייתי. אני לוקח את האחריות על הכתפיים שלי, כדי שאתם תוכלו פשוט להיות שם, להתרגש ולהתגעגע, בלי לחץ.
הגיע הזמן לקחת אחריות על הזיכרון
בסופו של דבר, הזיכרון של היקירים שלנו הוא הדבר הכי יקר שיש לנו, והוא באחריותנו הבלעדית. אין סיבה להפקיד אותו בידיים של אנשים זרים שרק רוצים לסיים את המשמרת. יש לכם הזדמנות להפוך את האזכרה השנתית ממטלה מעיקה לרגע של אמת, רגע של חיבור משפחתי עמוק, ורגע שבו אתם באמת מרגישים את הנוכחות של האדם שאיננו. מגיע לכם, ומגיע לו או לה, טקס שמכבד את מי שהם היו באמת – אנשים מלאים, מורכבים, מצחיקים וחד פעמיים. אם אתם רוצים ליצור אזכרה כזו, שמשלבת עומק עם חיוך ומסורת עם חופש, אני כאן בשבילכם. בואו נדבר, ונבנה יחד רגע של נצח.
