אזכרה בלי לבקש סליחה מאלוהים – טקס פרידה שעושה כבוד למת וטוב על הלב

מכירים את הרגע הזה בבית הקברות? כשמולכם עומד מישהו לא מוכר שממלמל מילים בארמית שאף אחד לא מבין.    השמש קופחת,  אם זה בקייץ,  ואתם רק רוצים שזה ייגמר. 

ואם זה בחורף , הגשם מטפטף , ואתם כועסים על עצמכם  שלא הבאתם מטרייה. ובכלל לא עסוקים בזכרון המת.  

אתם מרגישים שאתם חייבים להיות שם כדי לכבד את הנפטר.   ואתם עושים זאת בלי שאר רוח.  

אתם עומדים אתם נבוכים, וחושבים שהעצבות הזו, החידלון הזה, הוא חלק הכרחי מהטקס. 

ואתם בעיקר מחכים שתוכלו  כבר ללכת לאכול את הבורקסים של אחרי. 

הכאב על מי שהלך הוא אמיתי, הגעגוע הוא אמיתי, אבל הטקס? הוא מרגיש כמו משהו ששייך למישהו אחר. לא לכם, ובטח שלא לאדם שאתם באים לזכור. 

אתם רוצים להתחבר, להרגיש, אולי אפילו לחייך כשנזכרים בבדיחה טובה שהמנוח היה מספר, ולא להרגיש שאנחנו ניצבים בסרט דל תקציב של הרבנות. 

אפשר לעשות את זה אחרת. אפשר לייצר אזכרה שיש בה נשמה, שיש בה תרבות, ושיש בה את היהדות שלנו – היפה, החכמה, המנחמת .

נעים מאוד, אני גיל. לא רב, פשוט מבין.

אז למי שלא מכיר, נעים מאוד, אני גיל קופטש. אמםן רב תחומי שעוסק בפילוספיה יהודית. 

 אתם בטח זוכרים אותי מהטלוויזיה, מהומור, אולי אפילו מהפוליטיקה (כמעט), אבל כאן אני בא בתור בנאדם. אני לא רב, אני לא מטיף, ואני בטח לא מחזיר בתשובה – 

 אני יהודי שאוהב את התורה שלנו אהבת נפש, אבל קורא אותה בלי משקפיים של פחד. 

אני יודע לקחת את הטקסטים הכי עתיקים שלנו ולנער מהם את האבק, כך שפתאום הם מדברים עלינו, כאן ועכשיו. כשאני מגיע להנחות אזכרה, אני מגיע מוכן.  אחרי שעשיתי תחקיר על המת. 

אחרי שהנתי מי היה בשבילכם.  אני מבין את המבוכה החילונית מול המוות, את הזרות שמרגישים יוצאי חבר העמים מול הממסד הדתי, ואת הרצון הפשוט הזה – לעשות משהו יפה ומכובד לאבא, לאמא, לחבר, אז אני משלב בהכנה לטקס את החיים עצמם, את הסיפורים הקטנים, את המוזיקה, את הפילוסופיה ואת ההומור היהודי שיודע לצחוק גם כשכואב.

למה דווקא גיל קופטש? כי גם למוות מגיע קצת הומור ועומק

תשאלו, מה קשור גיל קופטש לבית קברות? התשובה היא שהמוות הוא חלק מהחיים, וכמו בחיים, גם במוות צריך לדעת איך לספר את הסיפור. הערך שאני מביא איתי הוא היכולת להחזיק את המרחב הזה שבין העצב לתקווה. אני איש רוח, לא פקיד של דת. אני מביא איתי ניסיון של שנים בעמידה מול קהל, אבל בעיקר ניסיון בלהבין נפשות. ההבדל בין טקס אזכרה "רגיל" לבין טקס שאני מוביל הוא ההבדל בין למלא טופס לבין לקרוא שירה. אצלי לא תמצאו "קדיש וזהו". אנחנו ניצור רגע של משמעות. אני יודע איך לקחת את הביוגרפיה של המנוח ולשזור אותה בתוך חוכמת הדורות, בצורה כזו שגם הנכד הציניקן מתל אביב וגם הדודה מחיפה ירגישו שנגענו להם בלב. אני מאמין שאזכרה טובה היא כזו שיוצאים ממנה לא רק עם עיניים אדומות, אלא גם עם תובנה חדשה על החיים, ואולי אפילו עם חיוך קטן בזווית הפה, כזה שאומר "וואלה, הוא היה נהנה מזה".

"כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" – קצת אחרת

בדרך כלל קוראים את המשפט הזה בנימה קודרת, מפחידה, כאילו הוא בא להקטין אותנו. אבל 

אם נקרא אותו בעיניים מודרניות ומודעות .. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" זה המשפט הכי אקולוגי, הכי מדעי והכי מנחם שיש. זה לא אומר שאנחנו כלום, זה אומר שאנחנו חלק מהכל. אנחנו עשויים מאותם חומרים שמהם עשויים הכוכבים, האדמה, העצים. כשאנחנו הולכים מכאן, אנחנו לא נעלמים – אנחנו חוזרים להיות חלק מהאנרגיה הגדולה של היקום. אנחנו מתמחזרים בטבע. זו לא קללה, זו הבטחה לנצחיות פיזיקלית ורוחנית. כשאני אומר את זה בטקס אזכרה, פתאום המוות הוא לא סוף מוחלט ומפחיד, אלא חלק ממעגל אינסופי וקסום. זה בדיוק סוג הפרשנות שאני מביא – כזו שמנחמת אנשים שלא מאמינים בגן עדן, אבל מאמינים בכוח של הטבע והחיים.

איך אנחנו הופכים את זה לאירוע של אמת?

אז איך זה עובד בפועל? זה מתחיל הרבה לפני בית העלמין. אנחנו יושבים יחד, אתם ואני. אנחנו מדברים. אני לומד להכיר את האדם שנפטר דרך העיניים שלכם – מה הוא אהב לאכול? מה הצחיק אותו? מה הרגיז אותו? האם הוא היה איש של עקרונות או איש של פשרות? אני  מבין לעומק 

את הדמות שלו ואת הדינמיקה המשפחתית שלכם. משם, אני ניגש למלאכת הכתיבה. אני כותב טקסט אישי, תפור למידותיכם, שמשלב קטעי קריאה, שירה ישראלית, פסוקים מהמקורות בפרשנות שלי, והמון זיכרונות אישיים שלכם. ביום הטקס עצמו, אני שם כדי לנהל את האירוע. אני הקול שמוביל, שמחבר, שנותן מסגרת. אני דואג שהאווירה תהיה מכבדת אבל לא מעיקה, מרגשת אבל לא מדכאת. אני אדע מתי להכניס בדיחה קטנה שתשבור את המתח ומתי לתת לשקט לדבר. אני הופך את הרגע הקשה הזה לרגע של אור, לרגע שבו אתם מרגישים שבאמת נפרדתם, שבאמת זכרתם, ושבאמת הייתם יחד.

בואו נעשה את זה כמו שצריך

בסופו של דבר, הזיכרון הוא הדבר היחיד שנשאר לנו, והאחריות שלנו היא לשמור עליו חי ופועם. יש לכם הזדמנות להפוך את האזכרה השנתית ממטלה מעיקה לאירוע משפחתי מלכד ומחזק. לא חייבים ללכת בתלם אם הוא לא מתאים לנעליים שלכם. אם אתם מחפשים טקס אזכרה שירגיש כמו שיחה טובה, כמו חיבוק חם, וכמו משהו שהמנוח היה מאשר בחיוך – אני כאן בשבילכם. דברו איתי, בואו נשב לקפה (או לוודקה,), ונתפור לאהובים שלכם את הפרידה שמגיעה להם.

רוצים שגיל קופטש ינחה את האזכרה שלכם? אני זמין לשמוע, להקשיב ולהפוך את הזיכרון לחוויה.