מכירים את הרגע הזה בבית העלמין… כולם עומדים במעגל קצת נבוך סביב הקבר, ומישהו ממלמל טקסט בארמית שאף אחד לא באמת מבין, ובינינו, גם לא בטוח שהוא מקשיב לו?
אם זה קייץ, השמש קופחת. ואם בחורף, הגשם מטפטף לכם ישר לתוך הצווארון, וכל הארוע מרגיש
חסר משמעות אמיתית. יש שם הרבה כבוד למסורת, הרבה כבוד לרגע, נכון. אני לא מזלזל חלילה, אבל לפעמים בתוך כל ה"יתגדל ויתקדש" הזה, האדם עצמו – זה שאהבתם, זה שהצחיק אתכם, זה שהיה לו את הריח המיוחד הזה של אפטרשייב שאתם עדיין זוכרים – פשוט נעלם. אתם עומדים שם ומרגישים שהטקס הזה הוא איזו תחנה שחייבים לעבור, מס שפתיים לדת הממסדית, במקום שזה יהיה רגע של חיבור אמיתי, של זיכרון חי, של נגיעה בנצח או לפחות בלב. הרי בסופו של דבר, אנחנו רוצים לזכור את החיים שהיו, ולא רק את המוות שהגיע, ואת זה קשה לעשות כשהטקס מרגיש כמו פס ייצור תעשייתי של הרבנות.
נעים מאוד, אני גיל. לא רב, לא מטיף, ובהחלט לא מחזיר בתשובה
אז תנו לי להציג את עצמכם, או יותר נכון – את האלטרנטיבה. אני גיל קופטש. אתם בטח מכירים אותי מהטלוויזיה, מהסאטירה, או מהפינה ההיא בפרשת השבוע שגרמה לכמה אנשים להרים גבה ולכמה אחרים לחייך בהקלה. אני לא רב, אין לי זקן עד הפופיק (למרות שזה יכול להיות סטייל), ואני לא כאן כדי להגיד לכם אלו מצוות לא קיימתם. אני כאן כי אני אוהב את הטקסטים שלנו, את היהדות שלנו, אבל אני אוהב אותם כשהם פוגשים את החיים האמיתיים. אני מאמין שאזכרה לא צריכה להיות אירוע מעיק וכבד ראש שרק מחכים שיסתיים כדי ללכת לאכול בורקס. היא יכולה להיות מפגש מרתק, מצחיק לפעמים, ובעיקר – אנושי. כשאני מגיע להנחות טקס, אני לא מביא איתי ספר חוקים, אני מביא איתי את היכולת לספר סיפור, לחבר בין פסוק עתיק לבין הבדיחה שסבא היה מספר בארוחת שישי, וליצור רגע שמרגיש שלכם, ולא של הממסד.
לא סתם "טקס", אלא מסע קטן אל תוך הזיכרון
יש הבדל גדול בין לנהל טקס לבין להחזיק מרחב של זיכרון. מי שמחפש מישהו שידקלם פסוקים וילך, יש בשפע. אבל מי שמחפש איש רוח, מישהו שמבין שהמוות הוא בסך הכל הצד השני של המטבע של החיים, מחפש משהו אחר. אני מביא לאזכרה גישה פילוסופית, תרבותית, כזו שמתאימה למי שגדל על ברכי התרבות המערבית, הספרות הרוסית או ההומור היהודי המשובח, ולאו דווקא על ברכי השולחן ערוך. זה לא טקס של "קדיש וזהו", אלא רגע של התבוננות. אני מאמין שאפשר לדבר על הנפטר, על המורשת שלו, ואפילו על אלוהים (או על היעדרו), בצורה אינטליגנטית, בגובה העיניים, ובלי שום פחד. המטרה שלי היא לגרום לכם לצאת מהאזכרה הזו עם מחשבה חדשה בראש, אולי עם דמעה של התרגשות בזווית העין, אבל בטח ובטח עם תחושה שכיבדנו את האדם כמו שהוא היה רוצה – באמת, בפשטות, ועם הרבה נשמה.
רוחניות במקום דת, משמעות במקום הלכה
הגישה שלי היא שיהדות היא תרבות, היא חוכמה, היא לא רק סט של הוראות הפעלה נוקשות.
באזכרות שאני עורך, אנחנו מחפשים את החיבור הרגשי הזה. אנחנו לא מפחדים לצחוק על האבסורד של הקיום, ואנחנו בטח לא מפחדים להרגיש.
לאחר תחקיר שאני עורך על הנפטר, אני מנהל את האזכרה המתאימה לו , למשפחתו ולאנשים שהכירו אותו באמת.
"עת לבכות ועת לשחוק" – קהלת ידע על מה הוא מדבר
כשאנחנו נזכרים באדם אהוב, אנחנו נזכרים גם בשטויות שהוא עשה, בחוכמות שלו, ברגעים הקטנים.
בשמחות שחלקנו איתו ביחד. וגם בצרות שסחבנו יחד.
שלמה המלך, החכם באדם, כתב במגילת קהלת: " עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד".
זה הטקסט הכי פילוסופי ודיכאוני-אופטימי שיש, הוא שם את הבכי ואת הצחוק באותה שורה.
וזה הפירוש שלי לאזכרה יהודית אמיתית. זה לא חייב להיות רק בכי ונהי.
המוות הוא חלק מהמעגל, והזיכרון הכי טוב הוא כזה שיש בו גם חיוך. .
הפירוש המודרני שלי לפסוק הזה הוא שבאזכרה מותר לנו להיות שלמים – גם לכאוב את החוסר, וגם לשמוח על מה שהיה. אין סתירה בין קדושת הרגע לבין הומור בריא, להפך – הצחוק הוא לפעמים התפילה הכי כנה שיש.
אז איך זה עובד? מהאופי של סבא ועד למיקרופון
התהליך איתי הוא לא "שגר ושכח". זה מתחיל בפגישה או בשיחה, שבה אני יושב אתכם, המשפחה, ואנחנו פשוט מדברים. אני רוצה להכיר את האדם שמאחורי השם על המצבה. מה הוא אהב? מה עצבן אותו? האם הוא היה איש של וודקה וטוסטים או של תה וביסקוויטים? האם הוא היה קומוניסט נלהב או בורגני נהנתן? מתוך הסיפורים האלה אני תופר את הטקס. אני כותב טקסט אישי, שמדויק למידותיו של הנפטר ולמידותיכם. ביום האזכרה עצמו, אני שם כדי להחזיק את המרחב הזה. אני משלב קטעי קריאה מהמקורות , קצת שירה אם מתאים, סיפורים אישיים שלכם שאני עורך ומגיש, וכמובן – את ההומור והתובנות שמצליחים להמיס את הקרח ולהפוך את האווירה הכבדה למשהו נושם ומחבק. אני דואג שהכול יזרום, שאף אחד לא ירגיש נבוך, ושהשורה התחתונה תהיה אהבה וזיכרון, ולא פרוטוקול יבש.
בואו נהפוך את הזיכרון למשהו חי
בסופו של דבר, האחריות על הזיכרון היא שלכם, המשפחה. אתם יכולים לבחור בברירת המחדל ולעשות "מה שכולם עושים", ואתם יכולים לבחור לצקת תוכן אמיתי ליום הזה. טקס אזכרה אישי הוא ההזדמנות שלכם לעצור את מירוץ החיים, לקחת נשימה עמוקה, ולהתחבר מחדש לשורשים שלכם ולמי שעיצב את מי שאתם היום. אני כאן כדי לעזור לכם לעשות את זה בצורה הכי מכובדת, אינטליגנטית ומרגשת שיש. אז אם אתם מחפשים מנחה לאזכרה שרואה אתכם, שמבין עניין ושלא מפחד להכניס קצת רוח למפרשים – דברו איתי. בואו נעשה אזכרה שבאמת תרצו לזכור.
