אנחנו מכירים את הרגע הזה. החום הישראלי של בית העלמין, השמש שקופחת על המצבות, והתחושה הזו בבטן שמשלבת בין געגוע עמוק לבין מבוכה קלה. עומד שם איזה רב שאתם לא מכירים, ממלמל מילים בארמית שאף אחד לא מבין, מאיץ בכם לומר "אמן" בזמן שאתם רק רוצים להיזכר באבא, באמא, או בחבר שהלך. אתם עומדים שם, אנשים חילוניים, אולי יוצאי ברית המועצות, אולי סתם ישראלים שלא מוצאים את עצמם בתוך השבלונה הדתית הנוקשה, ושואלים את עצמכם – האם ככה זה חייב להיות? האם הזיכרון של האדם הכי צבעוני שהכרתם חייב להפוך לטקס שחור-לבן ונטול נשמה? התשובה היא לא. אפשר גם אחרת. אפשר לעשות אזכרה שתהיה כמו האדם שהלך – מלאת חיים, עומק, ואפילו הומור.
נעים מאוד, אני גיל. גיל קופטש. אני אומן רב תחומי שלומד ומלמד פילוסופיה יהודית.
אתם בטח מכירים אותי מהטלוויזיה, מהסאטירה, אולי ראיתם אותי עם כיפה גדולה או בלי כיפה בכלל. אבל אני לא רב, אני לא מטיף, ואני בטח לא כאן כדי להחזיר אתכם בתשובה. אני כאן כי אני אוהב את המסורת , אבל יותר , אני אוהב בני אדם.
ואני מבין שיהדות היא לא נחלתם הבלעדית של הרבנות ושל חברה קדישא.
אני מגיע לעולם הזה של טקסי האזכרה מתוך מקום של כבוד למסורת, אבל עם קריצה גדולה לחיים עצמם. אני מאמין שאלוהים, או הטבע, או איך שלא תקראו לאנרגיה הגדולה הזו, מעדיף כוונה שבלב על פני טקסט מדוקלם ללא כיסוי. כשאני מגיע להנחות טקס, אני לא מגיע עם ספר חוקים, אני מגיע עם גיטרה (מטאפורית, ולפעמים גם אמיתית), עם סיפורים, ועם רצון אמיתי להפוך את המפגש הזה למשהו שנשאר בלב, ולא רק בלוח השנה.
ההבדל בין טקס אזכרה סטנדרטי לבין מפגש איתי הוא ההבדל בין "לצאת ידי חובה" לבין "לצאת עם תובנה". אני בונה יחד איתכם חווייה שמסתכלת לכאב בעיניים,
שמאפשרת לספר בדיחה טובה שמשחררת את המועקה. כי בינינו, הבכי והצחוק הם אחים תאומים, ושניהם דרכים לגיטימיות וכשרות למהדרין להתחבר לנשמה. אני מציע לכם יהדות תרבותית, מחבקת, כזו שלא בודקת לכם בציציות אלא בודקת מה שלום הלב שלכם.
"עת לבכות ועת לשחוק" – קהלת ידע על מה הוא מדבר
יופי של משפט, נכון? אבל מה הוא אומר תכלס?
שאפשר וואלי ננכרחי לתת מקום גם לעצב וגם לשמחה. ולפעמים הרגעים האלו צמודים אחד לשני.
אז איך זה עובד בפועל? הפתרון שאני מציע הוא מסע משותף קצר אך משמעותי. אנחנו מתחילים בשיחה. אני יושב איתכם, שומע על המנוח או המנוחה, לא רק תאריכים ועובדות יבשות, אלא את הסיפורים האמיתיים. מי הם היו? מה הצחיק אותם? מה הרגיז אותם? מתוך השיחה הזו אני בונה טקס אישי, תפור למידותיכם. זה כולל כתיבת טקסטים שמחברים בין המקורות לבין הביוגרפיה האישית, הנחיה של האירוע עצמו ברגישות ובחן, ושילוב של קטעי קריאה, שירה, ואם תרצו – גם תפילה בנוסח שמתאים לכם (או בלי תפילה בכלל, רק עם רוח). אני שם כדי להחזיק את המרחב הזה, לוודא שאין רגעים מתים של מבוכה, אלא רצף של זיכרון חי. אני יודע לקחת את הרגעים הכבדים ולתבל אותם בקורטוב של הומור יהודי חכם, כזה שפותח את הסתימות בלב ומאפשר לדמעה לזלוג יחד עם חיוך של הקלה.
בסופו של יום, האחריות על הזיכרון היא שלכם, אבל אתם לא חייבים לסחוב אותה לבד, ואתם בטח -לא חייבים לעשות את זה בדרך שלא מדברת אליכם. יש לכם הזדמנות להפוך את האזכרה השנתית מאירוע שרוצים "לגמור איתו", למפגש משפחתי מרגש, מחכים ומאחד. טקס אזכרה שבו מרגישים את הנוכחות של מי שהלך, לא דרך פחד אלא דרך אהבה וגעגוע בריא. אז אם אתם מחפשים לצקת תוכן אמיתי ליום השנה, אם בא לכם לשמוע משהו חכם, ואם אתם מוכנים לאזכרה שתשאיר אתכם עם חומר למחשבה ועם לב קצת יותר רחב – דברו איתי. בואו נעשה כבוד למתים, ועל הדרך נעשה גם קצת טוב לחיים.
