כולנו מכירים את הרגע הזה. עומדים בחום של יולי-אוגוסט, או בבוץ של ינואר, סביב הקבר. השקט מעיק, מישהו ממלמל מילים בארמית שאף אחד לא באמת מבין, והתחושה הכללית היא של ניכור.
אי-נוחות. אתם רוצים לכבד את אבא, את אמא, את החבר שהלך, אבל הדרך הממסדית, הכבדה והרשמית, פשוט לא יושבת עליכם טוב. היא לא מתאימה למי שהם היו, והיא בטח לא מתאימה למי שאתם. יש שם הרבה "צריך" ומעט מאוד "רוצה". הכאב על האובדן קיים, הוא תמיד שם, אבל המבוכה מול הטקס הדתי האוטומטי גורמת לנו לפעמים לרצות שזה פשוט ייגמר כבר. עמוק בפנים, אנחנו מחפשים משהו אחר. אנחנו מחפשים רגע של אמת, של חיבור, דרך לציין את הזיכרון בצורה שתכבד את המת ותחבק את החיים, בלי כפייה דתית ובלי להרגיש זרים בטקס של עצמנו.
נעים מאוד, אני גיל. לא "הרב גיל", לא "מורנו ורבנו", ובטח לא זה שיגיד לכם שצריך לחזור בתשובה כדי שנשמת המנוח תהיה מרוצה. אני גיל קופטש, אמן, אוהב תורה ומורה לפילוסופיה יהודית.
ובאזכרות שאני עורך, אני לא בא להטיף, אני בא לספר סיפור.
מבחינתי, אזכרה היא לא רשימת מכולת של תפילות שחייבים לסמן עליהן וי, אלא הזדמנות לעצור את המירוץ המטורף של החיים ולהתחבר למהות. אני מביא איתי לבית העלמין, או לסלון הבית שלכם, את השילוב הזה שבין קודש לחול, בין דמעה לחיוך.
הטקס שאכין לכן לא יהיה רק שינון של פסוקים, אלא מסע קטן אל תוך החיים של האדם שאיבדתם – דרך התובנות, מוסר ההשכל, ואפילו השירים שהוא אהב.
אז מי אני בעצם בסיפור הזה? תחשבו עלי כעל איש רוח שבא לעשות סדר בבלאגן הרגשי.
אני לא רב קהילה, אני לא עובד של חבר'ה קדישא,
אני פשוט מספר סיפורים עם נשמה יתרה. אני מגיע נקי. אין לי אג'נדה פוליטית ואני לא מנסה למכור לכם שום דבר חוץ מאשר קצת שפיות ונחמה.
ההבדל בין טקס אזכרה "רגיל" לבין טקס שאני מוביל הוא ההבדל בין דקלום לבין שיחה.
אני מביא את הניסיון שלי מהבמות, מהטלוויזיה ומלימודי היהדות, ויוצק אותם לתוך תבנית שמתאימה לקהל חילוני, משכיל, כזה שאולי קרא קצת ניטשה או טולסטוי, וכזה שרוצה לשמוע דברי טעם ולא רק מלמולים. אני יודע לזהות את הרגע שבו צריך לשבור את הקרח עם איזו הערה צינית דקה, ואת הרגע שבו צריך לתת למילים הגדולות לחלחל ללב. אני מביא אמת, הומור, וחיבור אנושי פשוט, בגובה העיניים.
הגישה שלי אומרת דבר פשוט: רוחניות במקום דת, משמעות במקום הלכה יבשה. אנחנו לא צריכים את הרבנות כדי להתחבר לנצח. אפשר לקחת את הטקסטים העתיקים שלנו ולנער מהם את האבק, כמו שעשו גדולים וטובים לפנינו.
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה"
כולם מכירים את המשפט הזה, נכון? בדרך כלל שמים אותו בשירים עצובים בימי זיכרון.
אבל בואו נסתכל עליו רגע בעיניים קופטשיות.
הפילוסויה היהודית משווה את האדם לעץ. כי כמו העץ, גם אנחנו צריכים שורשים, כדי לא לעוף ברוח הראשונה שמגיעה, אבל אנחנו גם צריכים לדעת להצמיח פירות חדשים.
העץ לא צועק. הוא נוכח. הוא נותן צל, הוא נותן פרי, והוא נשאר שם גם בחורף כשקר וגם בקיץ כשחם.
האזכרה היא הזמן שלנו לבדוק את השורשים שלנו, להשקות אותם קצת בזיכרונות, ולוודא שהפירות שאנחנו משאירים אחרינו – הילדים, הנכדים, המעשים הטובים – הם פירות מתוקים ולא חמוצים.
באזכרות שאני עושה אל תבואו למלמל פסוקים, אבל כן תבואו עם לב פתוח והבנה שהחיים הם מחזוריות אחת גדולה ומפוארת.
אז איך זה עובד תכלס? אנחנו לא סתם נפגשים בבית העלמין ומאלתרים. זה מתחיל הרבה קודם. אנחנו יושבים לשיחה, אתם ואני. אתם מספרים לי על האיש או האישה שהלכו. מה הצחיק אותם? מה הרגיז אותם? איזה ספר היה מונח להם ליד המיטה? אני לומד להכיר אותם דרככם. אחר כך אני לוקח את כל חומרי הגלם האלה וכותב טקסט אישי, תפור למידותיכם. בטקס עצמו אני מנהל את העניינים – משלב קטעי קריאה מהמקורות (אבל רק אלו שבאמת מדברים אלינו), קצת שירה אם מתחשק, והרבה סיפורים וזיכרונות שמעלים חיוך. אני יודע לקחת את הכובד של המוות ולהפוך אותו לחגיגה של חיים. זה לא אומר שאנחנו לא נהיה עצובים, זה אומר שהעצב שלנו יהיה עטוף במשמעות, בתובנה, ובזיכרון חי ופועם. אני הופך את הרגע הקשה הזה לרגע של אור, שבו מרגישים שהנשמה של המנוח באמת נוכחת איתנו, מחייכת מלמעלה (או מהצד, תלוי באמונה שלכם).
בסופו של דבר, המחויבות שלנו ליקירנו לא נגמרת ביום הקבורה. הזיכרון הוא דבר חי שצריך לטפח אותו,
כמו עץ.
ואזכרה היא ההזדמנות השנתית שלנו לעשות את זה כמו שצריך.
אל תתנו ליום הזה לעבור כעוד מטלה מעיקה בלוח השנה.
מגיע להם, ומגיע לכם, טקס שמחבר את המשפחה ומזכיר לכולנו למה אנחנו כאן.
אם אתם מחפשים לעשות את זה אחרת, עם עומק אבל בלי כבדות, עם מסורת אבל בלי כפייה – דברו איתי. בואו נהפוך את האזכרה הקרובה למפגש של אמת. אני אדאג לתוכן, אתם תדאגו לקפה (ואולי איזו עוגה טובה, בכל זאת, צריך אנרגיה לנשמה).
